<h1>ארחות חיים הלכ' חמץ ומצה סימנים פ"ט—צ"ח</h1>
<h2>דף עו.</h2>
כלי ראשון שרצה להגעילו ולא מצא כלי אחר גדול להגעילו בתוכו מקיף שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאו מים עד שיגברו על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו ואח"כ שוטפו במים ומשתמש בו מצה ועכשיו נהגו להחם אבנים גדולות ולתתם בתוכו כשהיא רותחת עד שיגברו המים הרותחין על שפתו לחוץ וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל ומשמו של רשב"א ז"ל שמעתי שאין לסמוך על זה לפי שאי אפשר שתהיה היורה יושבת בקו השוה שיעלה הרתיחה בכל שפתה והמחמיר תבא עליו ברכה והר"פ ז"ל כתב מי שיגעיל כלי גדול שיניח אותו על האש ויתן בו מים ואין ממלאין אותו אלא רובו ונותנין בתוכו עץ כשהוא רותח ומוליכו לכאן ולכאן כדי שילכו המים כאן וכאן ועל שפתו ובכך סגי עכ"ל. והיורה הגדולה שמגעילין בה נראה לומר שאינה צריכה הגעלה שכל מה שפולטת במים הוא נבלע ובטל ברבוי המים הרותחין ואפי' יבלעו הכלים הנגעלים מן המים אין בזה חשש איסור והוי נותן טעם בן נותן טע' שאם ניחוש לזה ניחוש ג"כ שכלי בולע מן הכלי השני ולא נוכל להגעיל רק כלי א' במים ויהיה צריך ליתן מים אחרים כשיגעיל כלי אחר ולא יספיק לו מימי הים וכן פסק הר"ש ז"ל בתשובה שהשיב לר' שמעיה ז"ל ע"כ וזה דבר ברור שכל כלי רותח בשעת רתיחתו אינו בולע אלא טרוד לפלוט כל שעה אבל צריכין ליזהר שלא ישקטו המים מרתיחתן וכ"כ הרשב"א ז"ל שאם הגעיל כלי אסור מותר ובלבד שלא יהא בן יומו דכל כלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם ומותר. וי"א שאם היורה אסורה משום גיעולי עכו"ם אין ראוי שיגעיל לתוכה עד שידיחנה ויגעילנה יפה יפה. וההגעלה המובחרת להגעיל בכלי שאינו בן יומו וקודם זמן אסור חמץ שזה קודם ו' ושירתיח המים קודם הכלים בהם ואם אינם רותחין כשיכניס הכלים בהם ומשהא אותם שם עד שירתיחו המי' אין בכך כלום לפי שאינו פולט עד שירתיחו ואע"ג דחמץ בפסח במשהו לפני זמנו בנותן טעם ונותן טעם לפגם מותר. אך המגעיל מו' שעות ומעלה צריך להזה' שירתיח המים תחלה ושלא ינוחו המים מרתיחתן בעוד שהכלים בתוכן לפי שאיסורו במשהו וצריך שתהיה היורה שבה מגעילין מוגעלת ומוכשרת. ויש פסקו דלמשהו פגום לא חששו ועמידת הכלי אין לו שיעור ובשהיה מועטת כי אם המים רותחין מאד. והגעל' צריכה להיות במים ולא בשאר משקין וכן כתוב בספרי ומורק ושוטף במים במים ולא ביין במים ולא במזג. ושמעתי הטעם לפי שטבע המים להפליט ולא להיותן נבלעים ולא כן שאר המשקין כי כלם נוחים להבלע וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שמזג ויין מפליטין וכ"כ הר"ש ז"ל בפירושיו בפרק דם חטאת וי"א דכל זה לכתחלה אבל בדיעבד מותר והמים מעורבין באפר שקורין לישיב נראה שדינו כשאר משקין. חמי טבריא דינן כרותחין לגבי בליעה שהרי רותחין הן וחוששין לומר שמבליעין אבל אין מכשירין ואין מגעילין לתוכן אפי' דברים שדינן בכלי שני לפי שאינן תולדו' האור וכבר אז"ל כבולעו כך פולטו מה בולעו ע"י תולדות האור אף פולטו כן ואם נאסרו ע"י חמי טבריא נראין הדברים שאפשר להכשירן ע"י חמי האור בכלי הראשון שהגעלה על ידי האור כשרה לכל. והרחת שקורין פאל"ה שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה נהגו להגעיל' או לקנותה חדשה ואפשר לומר שאם ימרקנה יפה ויחממנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה דכבולעו כך פולטו ובתשובה מצאתי שאם לא עשה בה שום הכשר יש להתיר המצות בכדי קליפה וצ"ע. וכלי של עץ שנשתמש במקצתו חמץ אין צריך להגעילו רק באותו קצה ומשתמ' בו מצה. והעריבות שלשין בהן כל השנה אין להם צד היתר ללוש בהן מצה לפי שאי אפשר מתוך שהן ארוכות ורחבות ולא ימצא כלי שמגעילן בבת א' ואי שרי הכא והדר שרי הכא הוה ליה שני ודפניה העריבה כלי שלישי הלכך לא אפשר מיהו אם אפשר להגעילן מתכשרי בהגעלה וה"ה לכל כלי עץ שלשין בהן. הרשב"א והרא"ה ז"ל חתמו שניהם בתשובה א' שאם עבר ולש בה אפי' היא של חרס ואפי' בתוך הפסח שהפת מותרת אחר שהעריבה מנוקה יפה יפה לפי שצונן בצונן אינו מפליט ועוד הביאו ראיות לדבריהם. ועכשיו נהגו כל העולם שלא ללוש בהן כלל בשום פנים והמנהג יפה הוא לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה כמו שכתבנו למעלה שלא ישאר משהו חמץ באחת מן הפחתים או בנקב דק שאינו נרא' לעין וההגעלה אינה מועלת אלא מה שבלוע בתוכה לא למה שנשאר בנקבי הכלי ובסדקיו וכן נמי הנפה שקורין שידא"כי צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקיבת אריגת הנפה ובעץ שבה ושישפשפו אותה במים יפה יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בה חמין וה"ה לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלייר"אש והראורש השפשוף בהן עיקר ואח"כ ההגעלה ועכשיו נהגו שלא להשתמש בנפ' שנשתמשו בה בשאר ימות השנה לפי שאין כח באדם לנקותה יפה כראוי והמחמיר תבא עליו ברכה ובספר האורה פסק דכלי קנים או גומא שנשתמש בהן חמץ דאינו צריך רק שטיפה בצונן וכלי גללים וכלי אבנים ככלי מתכות לכל דבר וי"א שהמכתשת של אבן ששוחקים בה החרדל ודברים חמים ולחים ודאי בולעת מן החמץ אפי' בצונן וצריכה הגעלה או לערות עליה מים רותחין והוה ליה ככלי ראשון שכך היתה בליעתה וכל כלי שנשתמש בו חמץ בצונן משתמש בו מצה בצונן חוץ מבית שאור ובית חרוסת שחמוצן קשה ואין משתמשין בהן עד לאחר שיגעלו והר"י מקור' ז"ל כתב מיהו בתוספות כתוב בשם ר"ת דלבסוף אסר ר"ת אף בהגעלה וכן נהג ר"י לקנות מדוכה חדשה בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה אפי' ע"י הגעלה משום דהוי בית חרוסת וה"מ לענין פסח אבל לשאר ימות השנה היה מתיר ר"ת כלי איסור משום שמנונית כגון מדוכות של עכו"ם בהגעלה ובשם רבי' טוביה מבאיונה שמעתי שהיה מתיר הישנות ע"י קליפה והגעלה שמקלפין אותה בכלי אומנות של ברזל וטוב להחמיר כדברי רבינו יחיאל לקנות חדשי' היכא דאפשר. ועל כוסו' של כסף כתב הר"ם נ"ע אם ידוע שלא השתמשו בהן אלא בצונן לא בעו הגעלה אמנם נהגו העולם להגעילן לפי שפעמים שופכין לתוכן יין חם ומרותח ואל תטוש תורת אמך ע"כ והרשב"א ז"ל כתב בתשוב' משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה כמו ששנינו בברייתא ואע"פי שפעמים מניחין אותן על האש לחמם בהן את היין ונותנין שם לחם חמץ כל שאינו בן יומו מותר ולפיכך לא נהגו חכמים אלא אחר עיקר תשמישן שאם אי אתה אומר כן למה אמרו בלוקח כלים מן העכו"ם שאין הכוסו' והצלוחיות צריכות אלא הדחה וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמננו אלא לעולם כמנהגו נוהג שלא הלכו בהכשר הכלים אלא אחר רוב תשמישן מ"מ עכשיו נהגו בפסח להגעיל הכל משום חומרו של חמץ עכ"ל. ודברים שהיו תשמישן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות צריכין לבון באור אבל אין צריכין אחר הליבון הדח' שהרי האש שורף הכל ולא נשאר אח"כ גיעול ותמה על הרב בעל האזהרות דכתב צריכין לבון והדחה וי"א דה"ה לסכין גדולה שראשו חד דצריך לבון לפי שפעמים עושין ממנו כעין שפוד וכתב הראב"ד דאפי' השפודין די להן בהגעלה שלא הצריכום ליבון אלא לענין גיעולי עכו"ם משום דאיסור בלעי אבל לענין חמץ דהיתרא בלעי אין צריכין רק הגעלה דכי הוי איסורא לא הוי בעיניה וכן נמי דעת הר"ז ז"ל והר' משולם סתר דעתי' דכיון דאלו היה פסח בשעת הבליעה היה אסור אסור בלעה קרינא ביה ונהגו בלבון השפודים ובמחבת של ברזל מצריכין בה לבון מפני שפעמים האש מלהטת בתוכה כשמטגנין בה וכן פסק הב' היראים ז"ל וכן פסק הרשב"א ז"ל על מחבת של איסור אבל לחמץ בפסח די לה בהגעלה וכן פסק הראב"ד ז"ל וי"א שאף בשל איסור דינה בהגעלה וכן נמי היורה שתשמישה ע"י האור וכן המנהג ברוב המקומות ושאלו את הר"ם נ"ע על בית יד של מחבת אם חוצץ בטבילה והשיב דבר פשוט הוא דכל ידות הכלים שאין עתידין לקצת ולהסירן דלא חייצי כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דלא חייצי דהויא חבור. כתב הרשב"א ז"ל כלי מתכת שנאסר מקצתו נאסר כולו לפי שהוא מתחמם ביותר וכשחם מקצתו חם כלו ולא אמרו אלא לענין אסורו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשי' כלו אם מגעיל מגעיל את כלו ואם מלבנו מלבן את כלו וכל הכלי' נכשרין לחצאין כיצד לבן שפוד עד מחציתו וחזר ולבן מחציתו האחר מותר. וטעם ההגע' י"א לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי וי"א שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסין בכלי לשרף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו לפיכך צריך לדקדק מאד שלא למהר להוציא הכלי שיהיה בו פנאי אל הרתיח' ליכנס ולשרוף כל מה שבלעו הכלים למפרע. טעם למה אין מברכין על ההגעלה כשאר המצות משום דאפשר לאשתמושי בכלים חדשים ואין צריך להגעיל הני כלים נמצא דלאו מצוה היא להשתמש בהן. כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין בין בכלי ראשון בין בכלי שני בין שהיו משוחין ושועין באבר בין שהיו חרס כמו שהן אין משתמשין בהן במצה אלא מניחין אותן עד אחר הפסח ולא מהני בהו היסק דלמא חייס עלייהו דלמא מפקען ולא דמו לביב של חרס שאם מלאו גחלים והסיקו שמשתמש בו במצה דהתם היסקן מבפנים ואלו היסקן מבחוץ ואם הסיקן מבפני' לא מסיק בהו שפי' דחייס עלייהו דשכיחי דפקעי והראב"ד ז"ל כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן לכבשן. מאני דקוניא אסורין פי' הר"י מקור' ז"ל התוך זכוכי' של כלי חרס אבל התוך עופרת יש לו דין כלי מתכות להתירן ע"י הגעלה בפסח והר"ז ז"ל כתב מיהו נהגו העולם שלא להשתמש בשום כלי חרס ישן בפסח וכתב הריא"ף ז"ל עכשיו נהגו העולם לאשתמושי במאני דפחרא חדתי פי' שלא ישתמשו באותן שנשתמשו בחמץ וכן נהגו לקנות כלים חדשים למים לפי שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחסמן ואותו הקמח נכנס בנקבי דפנו ומתחמץ שם וא"א להוציאו ולפיכך טוב וישר להחזיק בזה המנהג שלא להשתמש בשום כלי חרס ישן. וכלי זכוכי' ישנים כתב הר"פ ז"ל שר' יחיאל אוסרם להשתמש בהם לא ע"י עירוי ולא ע"י הגעלה משום דהוי תחלת ברייתו מן החול והוי ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ואע"ג דאין משתמשין בהן אלא בצונן משום דפעמים ששורה בהן פת ובולעין כמו מאני דקוניא או לפעמים ששורין בהן פתן ע"כ ותמה דהא תנינן באבות דר' נתן בפ' אחרון דכלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. כתב הר' האיי ז"ל כלי עץ המצופים בסמנים ומשתמשין בהן בחמין ככלי חרס הן ואין משתמשין בהן בפסח ואם היה תשמישן בצונן מדיחן ומשתמש בהן חוץ מבית שאור ועריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיחוה יפה והניחוה תחת צנור לספקא כגון זה אין חוששין עכ"ל.
